ד י א ט ה
כמה תחושות המילה הזו מעוררת...
תחושה של רעב, דיכאון, באופן אינסטינקטיבי להשתרע על קופסת גלידה ולהרגיש רע ישר אחרי..
שוב ייסורי המצפון האלה, דווקא עכשיו! כשהקיץ קרוב כל כך!
אני ואימון כושר לא הולכים ביחד... זה משעמם, קשה ואפילו מיותר. אני פשוט אסגור את הפה ולא אוכל יותר. אבל גם זה קשה.. כמעט בלתי אפשרי!
אי אפשר פשוט להיות רזה? בלי שום מאמץ? בלי קושי?
פעם חשבתי שהתשובה לשאלה הזו היא חד משמעית: לא!
"ליופי יש קורבנות"... כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה בעבר...
לקחו כמה שנים טובות עד שמצאתי את הנוסחה המנצחת שלי. נוסחה מנצחת להרגיש טוב עם עצמי ולשדר את זה לסביבה שלי.
הפתרון לא קל, אך גם לא מצריך ממני סבל.
אף אחד לא ביקש ממני להפסיק לאכול את הגלידה שאני אוהבת כל כך.
לא הרגשתי אבודה בין כל כך הרבה מכשירים בחדר כושר ומסביבי בחורות עם שורט קצר רצות על ההליכון כאילו היה זה הדבר היחיד שבא להן לעשות באותה השנייה.
מאמן הכושר שלי בא עד אליי, לבית שלי. לטרטוריה המוכרת שלי. מביא איתו את המשקוליות שלמדתי לאהוב. הן סגולות כאלה... כמו הבובות מהילדות.. מחייך וקשוב אליי ועם זאת החלטי. מדובר בתהליך, לא במשהו שמגיע בקלות. יותר קל לאכול את הסופגנייה מאשר להפטר ממנה כשהיא מגיעה לירכיים...
מעט חששתי תחילה. חשבתי לעצמי שיהיה לי לא נעים אם לא אצליח לבצע את התרגילים שהוא ייתן לי... ואם אראה ממש מצחיק בכל פעם שאכווץ את הבטן או הישבן...
מדקת אימון הכושר הראשונה הבנתי עד כמה טעיתי. המאמן כושר שלי מקצוען אמיתי. מהמתיחות של ההתחלה ועד ההרפיה של הסוף ידעתי שפיצחתי את הדילמה שלי.
לא קשה לי, אני מרגישה שיש אדם שבאמת אכפת לו ממני, מבין את הקושי שלי ונותן מענה לכל מה שאי פעם רציתי. מלווה אותי בכל התהליך שלי לאהבה עצמית. והנה, לפתע יש גם תוצאות! ואיתן מגיעים הרוגע, השלווה והרצון המוזר הזה להתאמן עוד ועוד. התחושה מרוממת.. ה "אנדרופין" מופרש. באימון הכושר הראשון, המאמן כושר שלי הסביר לי שאותו אנדרופין מופרש בעת פעילות גופנית. אותו חומר כימי המופרש מהמוח כשאוכלים שוקולד, צוחקים או כשעושים דבר מה שממש אוהבים. הייתי סקפטית, הרי אני ממש לא אוהבת ספורט. יותר נכון, לא אהבתי. הגוף שלי מרגיש חזק יותר, בריא יותר... יש משהו ממכר ב"אנדרופין".. ואם אפשר להרגיש כך באמצעות פעילות גופנית, אין דבר טוב מזה (ועם המון צחוק ,כמובן).
נפטרתי מרגשות האשם. המאמן האישי שלי מציין לפניי שאין מזון ש"אסור" לאכול, זה רק צריך מאמץ רב יותר "להוריד" אותו. הכול בגישה, זה מה שהוא לימד אותי. חיזוק ועיצוב אינן עוד מילים הרחוקות ממני כל כך. הן חלק ממני ואני חיה אותן יום יום ובכיף. אני יודעת שהקיץ הזה אלך על חוף היום בגאון. בשילוב של דיאטה, אימון כושר אישי, פעילות גופנית והמון תמיכה ממאמן הכושר שלי שמאמין בי ויודע בדיוק מה אני צריכה כדי לחבק באהבה את מה שיש לי- אני מרגישה שניצחתי.
כותביי המאמר שירי גוילי ושמואל חגיא מאמן כושר אישי
